למה קשה לנו לדבר על נושא הפוריות 

למה קשה לנו לדבר על נושא הפוריות שלנו? למה קשה כל כך לעסוק בו? האם זה נושא לגיטימי, או שאולי בעצם לא?

אני שואלת את עצמי את השאלות האלה יום יום.

אם בצעירותי כשהתחלתי את מסלול חיי בשוק העבודה וישר דיברו איתי על חיסכון ועל פנסיה, השיחה הייתה לגיטימית בעיני ולא הרגישה לי כחדירה לפרטיות שלי. הסבירו לי שנכון יהיה לחסוך היום כדי שבעתיד אוכל לרכוש לי דברים שארצה - רכב, אולי אפילו דירה, שאוכל לצאת לחופשות או כל דבר אחר. שאתכנן את עצמי מראש (עד היום אני זוכרת את מערכת הסטריאו הראשונה שרכשתי לי בגאווה גדולה לאחר שחסכתי מעט כסף). 

גם לגבי פנסיה היה לגיטימי לדבר איתי, לומר לי שחשוב היום לאבטח את עצמי בזיקנתי, למרות שזה עדיין רחוק ולא נראה לעין. ולגיטימי בעיני היה שיבפני את הנושא, לא חשתי בושה או כל חוויה שלילית אחרת. כמה שנים עברו מאז שזה כבר לא כזה רחוק.

אז מה העניין עם הפוריות שלנו?

למה לא לגיטימי בעינינו לעסוק בפוריות עד הרגע בו אנחנו רוצות להרות (לפעמים לא ממש רוצות אך מרגישות שצריכות לעסוק בזה בעקבות הגיל).

למה את מרבית השיחות בנושא אנחנו בעצם שומרות לעצמנו ומנהלות שיח פנימי ולא עם גורמים מבחוץ? 

הרי אם היה מדובר ברצון לרכוש בית, קרוב לוודאי שהיינו מפעילות את כל קשרינו וניסיונם של חברינו כדי לדלות כל פרט ושבב מידע בנושא, לוקחות יועצים ומנסות להבין מה הדרך הנכונה לי ואיך נכון להניע כזה מהלך. למרות שגם בתחום זה החלום המקורי היה לרכוש בית במסגרת זוגית.

תחום הפוריות עדיין נתפס בעינינו כאגרוף בבטן הרכה והוא בהחלט כזה. תחום פרטי ואישי.

אני חושבת שאם נרשה לעצמנו לדבר עליו, להציף את עניין הפוריות ריש גלי, בשלבים מוקדמים יותר של חיינו, זה כאילו שאמרנו שוויתרנו על הזוגיות וזה מפחיד. אבל האמת היא שאין קשר בין שיח על פוריות לזוגיות. או שיותר נכון, בואו ונפריד את הקשר הזה.

כשאני בודקת את הפוריות שלי מדברת עליה ועוקבת אחריה מתוך כוונה לאפשר לעצמי להרות בזמן (עם או בלי בן/בת זוג), אני בעצם לוקחת אחריות על העתיד המשפחתי שלי. זה הכל.

נקודת הבחירה בלהיות אמא כשאני ללא זוגיות היא נקודה שבדרך כלל תלווה בכאב ובפחד.

יש מצד אחד השלכות הרות גורל על העתיד שלי ומצד שני הנגיעה בו מציפה את העבר ועד ההווה שלי.

בנקודה רגישה זו מתקיימים שני פחדים – הפחד להיות (אמא) והפחד לא להיות (אמא) וכשזה קורה קשה לדבר ולחשוף. קשה להציף רגשות, כי הם באים בעוצמות ונוגעים בנו במקומות הכי פגיעים והכי חשופים שלנו.

אבל למרות החשש, הכאב אם ישנו והפחד, היום אני מבינה ומאמינה שנכון יותר כן לדבר על הדברים ובגיל כמה שיותר צעיר.

כי מדיבורים לא נולדים ילדים.

עם דיבורים מפיגים מתחים ולומדים.

ומידע וידע מקלים על הבחירה והדרך

כי מדיבורים היום, אוכל לייצר משפחה וחיים בעתיד.

כי הדיבורים עכשיו הם חרישת הקרקע להמשך הימים

ורק אני אחליט בהמשך מתי אזרע את הזרעים

שיח פורה ומפרה על פוריות בכל שלב ושלב של החיים יכול להקל עלינו בבואנו לשאול את השאלה האם נכון לי להיות אם יחידנית או בהורות משותפת. עיסוק בנושא הפוריות שלי בגיל צעיר יותר והבנת מצבי ומעקב יאפשרו לי לגשת לתהליך בצורה רגועה יותר ועם פחות רעשי רקע.